החלטה בתיק פר"ק 295-05

הבקשה

1.                 בפניי בקשה של עו"ד נפתלי נשר, בתפקידו כמפרק חברת עומר זידאן בע"מ ( שבקשה לפירוקה הוגשה ביום 14/7/05, וצו פירוק נגדה ניתן ביום 24/4/06 ) ( להלן: "המפרק" ו "החברה", בהתאמה ) להורות, כי הסכם הפשרה שנחתם ביום 7/1/08 בין כילאני דבאח ( להלן :"המשיב" ) לבין החברה, ואשר קיבל תוקף של פס"ד ע"י ביהמ"ש השלום בעכו (ת"א 4261/04 ), הינו בטל, וכי על המשיב להשיב לקופת הפירוק את כל הכספים השייכים לחברה, בסך של 109,807.58 ש"ח, אותם קיבל בדרך של עיקולים בתיקי הוצל"פ, בהם החברה היא הזוכה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת הבקשה ועד לתשלום בפועל.  

2.                 עפ"י הבקשה, לאחר מתן צו הפירוק ולאחר מינויו של עו"ד נשר כמפרק החברה התברר למפרק, כי גופים שונים חייבים לחברה סכומים נכבדים, בגינם היא פתחה בהליכי הוצאה לפועל ( 8 תיקים ). לאחר מינוי המפרק ולבקשתו, ובאישור ביהמ"ש ( החלטה מיום 27/11/07 ), נרשם המפרק כזוכה בתיקי ההוצל"פ, תחת שם החברה.

3.                 ביום 26/2/09 הגישה דלאשה האשם חברת עורכי דין ( להלן: "חברת עוה"ד דלאשה" ) בקשה למתן הוראות במסגרת תיק הפירוק, ועתרה לסעד הצהרתי לפיו, כל הזכויות בתיקי הוצל"פ שמספרם 08-05956-04-5 ו- 08-063230-04-4, שהינם חלק מהתיקים הנ"ל, בהם נרשם המפרק כזוכה במקום החברה, הינן של חברת עוה"ד, בהתאם להמחאת זכות שעשתה החברה לטובתה ביום 19/5/05.

בהחלטתו מיום 14/5/09 קבע ביהמ"ש, כי מדובר בהמחאת זכות ברת תוקף לטובתה של חברת עוה"ד דלאשה, לאחר שקבע, כי המפרק לא הוכיח שמדובר בהעדפת נושה.

המפרק הגיש ערעור על החלטה זו לביהמ"ש העליון ( ע"א 4904/09 ), וביום 21/2/11 נתן ביהמ"ש העליון פס"ד, אשר אישר הסכם פשרה אליו הגיעו החברה (באמצעות המפרק) וחברת עוה"ד דלאשה, לפיו, בין היתר,  כל הכספים אשר הומחו לחברת עוה"ד ע"י החברה בשני התיקים הנ"ל, ואשר נגבו בפועל ע"י נושה של החברה הוא המשיב דבאח כילאני ( להלן : "המשיב" ), לגביהם הוגשה הבקשה דנן, וככל שהבקשה תתקבל, יהיו שייכים לקופת הפירוק. יתר הכספים שייגבו בתיקי הוצל"פ אלה מכאן ואילך, יהיו שייכים לחברת עוה"ד.

4.                 המפרק המשיך וטען, כי המשיב פתח כנגד החברה תיק הוצל"פ שמספרו 06-03946-05-7, שמבוסס על פס"ד שניתן כנגד החברה, במסגרת ת"א 4261/04 ואשר נפתח עוד קודם למתן צו הפירוק, ובמסגרתו נחתם בין החברה, באמצעות עו"ד האשם דלאשה, למשיב, ביום 7/1/08 ( כשנתיים לאחר מתן צו הפירוק ) הסכם פשרה לפיו, החברה תשלם למשיב סך של 50,000 ש"ח, שישולמו לו מהעיקולים שהוא הטיל בשני תיקי ההוצל"פ הנ"ל, וכי עם תשלום כל הסכום, יבוטלו העיקולים אותם הוא הטיל כאמור בשני התיקים הנ"ל.

5.                 המפרק טען, כי משניתן צו הפירוק נאסר על החברה לעשות כל הסכמים במסגרת תביעות שהוגשה כנגדה קודם למתן צו הפירוק, ללא אישור של ביהמ"ש של פירוק, וכי תרופתו היחידה של המשיב היתה בהגשת תביעת חוב, דבר שלא עשה. המפרק טען, כי הסכם הפשרה נעשה בחוסר סמכות, ואישורו ע"י ביהמ"ש השלום אינו מרפא את הפגם שבעצם עריכתו. הסכם הפשרה מהווה העדפת נושים אסורה.

טענות המשיב

6.                 המשיב טען, כי המפרק היה אמור להגיש תביעה נפרדת לביטול פסה"ד ולא בקשה למתן הוראות, שכן העניין מצריך בירור מעמיק כדי להוכיח כי המפרק אכן צודק בעמדתו.

7.                 המפרק מתעלם מהעובדה, כי העיקול הוטל וחלק מהכספים נתקבלו, עוד לפני הסכם הפשרה ופסה"ד שאישר אותו, בהתאם לפסה"ד הראשון שניתן בהעדר הגנה, ולכן גם אם יבוטל הסכם הפשרה הרי יוותר על כנו פסה"ד הראשון שהיה בסיס להטלת העיקולים.

8.                 המפרק נרשם כזוכה בתיקי ההוצל"פ עוד ביום 27/11/07, ומגיש את בקשתו רק עכשיו, דבר שמלמד על טיפול רשלני בתיק הפירוק.

דיון והכרעה

9.                 לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לקבל את הבקשה.

10.             תחילה לטענת המשיב,  כי ההליך דנן, בקשה למתן הוראות,  אינו ההליך המתאים, לאור הבירור אותו מצריכה הבקשה. דינה של טענה זו להידחות. הבקשה דנן אינה מצריכה בירור עובדתי כלשהו, אלא שמדובר בבקשה פשוטה מבחינה עובדתית, שהשאלה המרכזית העולה בה, לדידי, הינה זכאות המשיב - נושה של החברה לקבל את הכספים נשוא הבקשה לידיו, בשים לב לעובדה כי אלה הועברו אליו כאשר החברה היתה נתונה אותה עת בהליכי פירוק. העובדות המהותיות הדרושות לצורך הכרעה בבקשה הינן פשוטות וכמעט ואין מחלוקת לגביהם. יוער בהקשר זה, כי אף שהמפרק ביקש במסגרת בקשתו דנן להורות על ביטול הסכם הפשרה ופסה"ד שאישר אותו, בטענה כי עו"ד האשם דלאשה אשר ייצג את החברה באותו עניין, נעדר סמכות לעשות זאת לאחר מתן צו פירוק ומינוי מפרק לה, טענה שהינה נכונה, נראה לי, כי לצורך הכרעה בבקשה דנן, אין צורך להרחיב ולהכריע בכך, שכן אף אם נניח, כי פסה"ד תקף או שאין מקום לבטלו כפי שטוען המשיב ( ולא כך הדבר ), הרי משניתן צו הפירוק נגד החברה לא היה המשיב רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל ובגביית כספים מהחברה, שלא באישור ביהמ"ש של פירוק, ולעניין זה אין חשיבות באם פסק הדין שניתן בפשרה תקף אם לאו. בטרם אבהיר עניין זה אציין, כי המפרק טען, כי הסכום שנגבה ע"י המשיב לאחר מתן צו הפירוק עומד ע"ס 109,807.58 ש"ח.  בתגובתו טען המשיב, כי חלק מהכספים נגבו על ידו בהתאם לפסה"ד הראשון שניתן בהעדר הגנה ביום 10/3/05, עוד לפני מתן צו הפירוק. המשיב לא פירט ולא צירף כל אסמכתא לעניין אותו סכום שנגבה על ידו בטרם מתן צו הפירוק, ומתי בדיוק נגבה על ידו. מכל מקום, משבוטל פסה"ד שניתן בהעדר, הרי שהמשיב היה חייב להחזיר לחברה את הכספים שגבה על סמך פסה"ד שבוטל. מכל מקום, במצב דברים זה יש לקבל את עמדת המפרק אודות גובה הסכום שנגבה ע"י המשיב, לאחר מתן צו הפירוק, במסגרת הליכי הוצאה לפועל. 

11.             עתה אבהיר מדוע יש לקבל את הבקשה, ולהורות למשיב להחזיר את הסכום שנגבה ע"י לאחר מתן צו הפירוק ביום 24/4/06;

ס' 267 לפקודת החברות התשמ"ג - 1983 ( להלן: "הפקוד" ) קובע: "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע." ומיותר לציין כי ביהמ"ש בס' זה, משמעו ביהמ"ש לפירוק.

ס' 269 לפקודה קובע: "כל עיקול, הוצאה לפועל וכל הליך אחר שהוחל בהם לגבי נכסי החברה לאחר תחילת הפירוק יהיו בטלים לכל דבר וענין."

ועוד קובע ס' 357 לפקודה;